Poem

Shimon Adaf

Video Side by side

RESCUE FROM OBLIVION

1. Thought
 I’m thinking
 that I’ve reached
the end of history. 
Not in the meaning of philosophy. There, reason knows itself
 fully actualizing phenomenon as an idea. No. In a simpler sense 
history ceases to be 
essential for definition, establishing
connections of development between early and late I lack
 fathers and mothers, bereft of poetry and swinging out the window, sent out of Tel Aviv,
5:00 on a December evening, feeling the air like 
a tongue
 skies addicted, skinny, dizzy, 
dilating like a pupil, collapsing 
on the ground, inside defective asphalt capillaries
 a kindled sun flows, bleeding through
 the blackening month
 crushing the wind like 
Western theory.

2. Exit 
It’s easy to know 
that all of this will pass –

dense like poetry
and like a man I 
go out
in the rain
 that still clenches December 
skies.

On Allenby, noisy songbirds pierce
storms of twittering
through the weakened
trees.

The words convulse easily
and then go to hell on the buses
 filled heavily with human
 flesh wanting too much.

The others are right.

It’s good to know that the world is temporary
that the suns are too sharp
 to be engraved in a day or to allow me
vision.

At an hour like this
 in this light, 
even the cruelty
 that a man turns on himself
is an illusion.

3. Route 24 
What’s the point of poetry if I can hardly walk 
even with a cane, I can’t get there fast enough. The doors are already folding and the lungs
biting a stronger 
piece of air. They say Kislev. Only a man’s finger
can trace the sun’s bloodshot eye. The clouds assemble
 like anger before the blow of a mutinous husband 
starved and salivating 
dark rains. I’m almost 
there, banging on the glass, open up, 
open up, you stupid slut, 
and without wanting to the bitch opens up like a husband 
eating his food with hatred, thank you, thank you. The spit becomes vomit outside, a storm.
Only a man’s hand can  build stairs like a gallows. What is poetry for?
 If only I was more alive, knowing how to curse
 from here until further notice, the young took
 all the chairs, little shits, I have to stand, crap, 
whores.

4. Return
I deny
 the cracked mouth,
the sigh

so I don’t say.

When I return late 
and tonight, what do I know
about the word,
much less beginnings.

What is this whip of a moon
and what is this shred of beaten darkness
 on the headboard.

I don’t say.

Help, help, what is it with you?
Help, Father, help.

What began as prayer
now is barely 
a spell of protection.

הַצָּלָה מִשִּׁכְחָה

א. הִרְהוּר
אֲנִי סָבוּר
שֶׁהִגַּעְתִּי
אֶל קֵץ הַהִיסְטוֹרְיָה.
לֹא בַּמּוּבָן הַפִילוֹסוֹפִי, שָׁם
הַתְּבוּנָה יוֹדַעַת אֶת עַצְמָהּ
מִתְמַמֶּשֶׁת בִּמְלוֹאָהּ כְּרַעְיוֹן וְתוֹפָעָה.
לֹא. בְּמוּבָן פָּשׁוּט יוֹתֵר
הַהִיסְטוֹרְיָה מַפְסִיקָה לִהְיוֹת
מַהוּתִית לְהַגְדָּרוֹת, קוֹבַעַת
יְחָסִים שֶׁל הִתְפַּתְּחוּת
בֵּין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר אֲנִי נְטוּל
אָבוֹת וְאִמָּהוֹת, חֲסַר שִׁירָה וּמִתְנוֹדֵד עַל הַחַלּוֹן, שָׁלוּחַ
אֶל חוּץ תֵּל אֲבִיבִי, חָמֵשׁ בְּעֶרֶב דֶצֶמְבֶּרִי, מְמַשֵּׁש אֶת הָאֲוִיר כְּמוֹ לְשׁוֹן
שָׁמַיִם נַרְקוֹמָנִיִּים, שְׁדוּפִים, סְחַרְחָרִים,
מֻרְחָבִים כְּמוֹ אִישׁוֹן, מֻטִּים
אֶל הַקַּרְקַע, בְּתוֹךְ נִימֵי אַסְפַלְט פְּגוּמִים
שׁוֹטֵף שֶׁמֶשׁ מֻדְלָק, בְּעַד הִתְאַפְלְלוּת
הַחֹדֶשׁ מְדַמֵּם
מְפֹורֵר אֶת הָרוּחַ כְּמוֹ
תֵּאוֹרְיָה מִן הַמַּעֲרָב.

ב. יְצִיאָה
קַל לָדַעַת
שֶׁכָּל זֶה יַעֲבֹר –

אָטוּם כְּמוֹ שִׁירָה וּכְמוֹ
גֶּבֶר אֲנִי
יוֹצֵא אֶל הַגֶּשֶׁם
הַקָּפוּץ עֲדַיִן
בָּרְקִיעִים שֶׁל
דֶּצֶמְבֶּר.

בְּאַלֶנְבִּי סוֹאֲנִים פָּשׁוֹשִׁים נוֹקְבִים
סַעֲרוֹת צִיּוּצִים עַל
הָעֵצִים
רָפוֹת.

הַמִּלִּים זַעֲזוּעִים קַלִּים וְאָז
הוֹלְכִים לָעֲזָאזֵל בָּאוֹטוֹבּוּסִים
מְלֵאִים כְּבֵדוּת אֱנוֹשִׁית שֶׁל
בָּשָׂר רוֹצֶה מִדַּי.

הַצֶּדֶק עִם אֲחֵרִים.

טוֹב לָדַעַת שֶׁהָעוֹלָם רִגְעִי
שֶׁהַשְּׁמָשׁוֹת חַדּוֹת מִכְּדֵי
לְהֵחָרֵט בַּיּוֹם אוֹ לְאַפְשֵׁר לִי
רְאִיָּה.

בְּשָׁעָה כָּזֹו
בָּאוֹר הַזֶּה,
אֲפִלוּ אַכְזְרִיּוּת
שֶׁאָדָם מַפְנֶה כְּלַפֵּי עַצְמוֹ
הִיא אַשְׁלָיָה.

ג. קַו 24
עַל מָה שִׁירָה שֶׁאֲנִי בְּקֹשִׁי צוֹעֶדֶת, גַּם
עִם מַקֵּל לֹא מַצְלִיחָה מַהֵר מַסְפִּיק. הַדְּלָתוֹת
כְּבָר מִתְקַפְּלוֹת וְהָרֵאוֹת נוֹגְסוֹת חָזָק עוֹד
חֲתִיכַת אֲוִיר. אוֹמְרוֹת כסליו. רַק אֶצְבַּע
שֶׁל גֶּבֶר יְכוֹלָה לְשַׂרְטֵט אֶת הַשֶּׁמֶש עַיִן
טְרוּטָה. הָעֲנָנִים מִתְאַסְּפוֹת סְבִיבָהּ
כְּמוֹ כַּעַס לִפְנֵי מַכָּה שֶׁבַּעַל מורידה
מֻרְעָבוֹת וּמַזִּילוֹת
גְּשָׁמִים חֲשׁוּכוֹת. אֲנִי כְּבָר כִּמְעַט
מַגִּיעָה, מַרְבִּיצָה עַל הַזְּכוּכִית, תִּפְתַּח,
תִּפְתַּח, יָא חֲתִיכַת טִפְּשָׁה,
וּבְלִי רָצוֹן פּוֹתַחַת הַכַּלְבָּה כְּמוֹ בַּעַל שֶׁבּוֹלַעַת
אֹכֶל באיבה, תּוֹדָה, תּוֹדָה. הרֹק הוֹפֵךְ
לַהֲקָאָה, בַּחוּץ, סוּפָה. רַק יָד שֶׁל גֶּבֶר יְכוֹלָה
לִבְנוֹת מַדְרֵגוֹת כּמוֹ עַמּוּד תְּלִיָּה. עַל מָה שִׁירָה?
הַלְוַאי הָיִיתִי בַּחַיִּים יוֹתֵר, יוֹדַעַת לְקַלֵּל
מִכָּאן וְעַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה; הַצְּעִירִים תָּפְסוּ אֶת
כָּל הַכִּסְּאוֹת, חֲרָאים קְטַנּוֹת, נוֹתְנוֹת לִי לַעֲמֹד, טְפוּ,
זוֹנוֹת.

ד. חֲזָרָה
אֶת הַפֶּה הַסָּדוּק
אֲנִי שׁוֹלֵל
אֶת הָאֲנָחָה.

לָכֵן אֵינִי אוֹמֵר.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֵר בִּמְאֻחָר
וְהַלַּיְלָה מָה אֲנִי יוֹדֵעַ
עַל הַמִּלָּה, כָּל שֶׁכֵּן
לְהַתְחִיל.

מָה זֶה שׁוּט הַיָּרֵחַ וּמָה
זֶה פִּסַּת הַחֹשֶׁךְ הֶחָבוּל
לִמְרַאֲשׁוֹת הַמִּטָּה.

אֵינִי אוֹמֵר.

עֲזֹר, עֲזֹר, מָה אִתְּךָ?
עֲזֹר, אַבָּא, עֲזֹר.

מָה שֶׁהִתְחִיל תְּפִלָּה
עַכְשָׁו בְּקֹשִׁי
לַחַשׁ הֲגַנָּה.

© 2002, Shimon Adaf
From: Ma she-xashavti tsel hu ha-guf ha-amitti (What I Thought was Shadow is the Real Body)
Publisher: Keter, Jerusalem