Poem

Yael Globerman

Side by side

THE DESK

Unlike Icarus, I am learning
to fly on my feet. Sometimes on all fours.
Still, the longing is one and the same:
to row with two revolving arms
closer to
a burning thing.

Five a.m., and the air is stormy.
Again, it is dangerous to wade into the day,
blue as it may be.
This island is made up of sharp fragments.
Things that were shipwrecked are building it,
but on it I can live.
I swim toward the jagged desk
grab hold and climb aboard.

Maybe this time I’ll be able to leap up
without taking my feet off home,
off love. I call out to the tightrope walker
who walks the spine.

It isn’t water that surrounds me,
your face surrounds me
on all sides.
At night everything spins back,
peers over-the-shoulder –

If I can’t change the truth
I will change the distance to it.

שולחן הכתיבה

שֶלֹא כְּמוֹ אִיקָרוֹס, אֲנִי לוֹמֶדֶת
לָעוּף עַל הָרַגְלַיִם. לִפְעָמִים עַל אַרְבַּע.
בּכָל זֹאת, הָעֶרְגָה אַחַת:
בִּשְתֵּי יָדַיִם מִתְהַפְּכוֹת לַחְתֹּר
קָרוֹב יוֹתֵר
לְמַשֶהוּ בּוֹעֵר

חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר, וְהָאֲוִיר סוֹעֵר סְבִיבִי.
שׁוּב, מְסֻכָּן לְהִתְקַדֵּם אֶל תּוֹךְ הַיּוֹם
כָּחֹל כְּכָל שֶׁיִהְיֶה.
הָאִי הַזֶּה עָשוּי כֻּלּוֹ שְׁבָרִים חַדִּים.
דְּבָרִים שֶׁנִּטְרְפוּ בּוֹנִים אוֹתוֹ
אֲבָל עָלָיו אוּכַל לְהִתְקַיֵּם.
אֲנִי שׂוֹחָה אֶל הַשֻּלְחָן הַמְּשֻׁנָּן
נֶאֱחֶזֶת וְעוֹלָה, מַעֲלָה אֶת כָּל הַגּוּף.

אוּלַי הַפַּעַם אוּכַל לִקְפֹּץ
בְּלִי לְהַתִּיק אֶת הָרַגְלַיִם מִן הַבַּיִת,
מִן הָאַהֲבָה. אֲנִי קוֹרֵאת לַלּוּלְיָן
הַפּוֹסֵעַ עַל חֶבֶל הַשִּדְרָה.

לֹא מַיִם מַקִּיפִים אוֹתִי,
פָּנָיִךְ מַקִּיפִים אוֹתִי
מִכָּל הָעֲבָרִים.
בַּלַּיְלָה הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ
אָחוֹרָה, אֶל מֵעֵבֶר לַכָּתֵף -

אִם אֵין לִי הַיְכֹלֶת לשַנוֹת אֶת הָאֱמֶת
אֲנִי אֲשַנֶּה אֶת הַמֶּרְחָק אֵלֶיהָ