wraps herself in tall watchtowers


she makes a wall


between herself and the eyes of the people.

Night after night


after sunset


she sets out in a heavy robe


and checks that all the gates are closed,


as all the inhabitants are imprisoned,


and places locks on the trees.

And one woman


ascends from the desert screaming


banging on the stones in the wall


crying out that which is in her heart:


Come, my beloved, let us go forth into the field;

let us lodge in the villages.


Let us get up early to the vineyards.

And that woman


lifts heavy iron keys


to the locks


and her screams wake the uniformed guards


patrolling the city

who strike her flesh and bruise her skin


tear her garment


night after night.

Night after night before the moon sets


the Divine goes out to the Mount of Dissension


leaping over the wall and running off with it


to the slopes of the desert


to the coastal plain


far from the shuttered city


and the guards.

ירושלים סוגרת את לבה מעצמה
מתעטפת במגדלי שמירה גבוהים   
מקימה חומה
בינה  ובין עיניי האנשים.
 
לילה לילה
אחרי שקיעת החמה
היא יוצאת בשלמה כבדה
ומוודאת כי כל שעריה סגורים
כי כל יושביה אסורים
ומניחה על העצים מנעולים.

ואישה אחת
עולה מן המדבר בצעקות
מִדַפּקת על אבני החומה
קוראת בוכה את שעל לבה:
"לכה דודי נצא הַעיר
נלינה בַּכפרים נשכימה לַכרמים"
וירושלים ישנה ולבה לא מתעורר.

והאישה האחת
מגישה מפתחות ברזל כבדים
אל כפות המנעולים
וצעקותיה מעירות את השומרים
הסובבים בַעיר הלבוּשים מדים
המכים בשרה פוצעים עורה
קורעים שלמתה
לילה לילה.

לילה לילה לפני שקיעת הלבנה
יוצא האלוהים את הר המריבה
מדלג על החומה ובורח עמה
אל מורדות המדבר
אל שפלת הים
הרחק מן העיר הסגורה
והשומרים.