Poetry International Poetry International
Gedicht

Orit Gidali

SONGS TO A DEAD WOMAN

You
 
1.
When you rose up in the elevator, you were not holding her in your arms.
When you stretched out in bed, you were not holding her in your arms.
When you opened the window, you were not holding her in your arms.
Such a chill could make you catch a cold.
When you took the dizziness pills, you were not holding her in your arms.
When you stood on the windowsill, you were not holding her in your arms.
 
She lies in bed, your daughter.  From time to time she cries out in her sleep.
People gather, bobbing their heads around her blanket,
bobbing like all her childhood see-saws, gathering against her.
Move over, children; let her go first.
 
You rose through floor after floor,
the umbilical cord adrift behind you
like the ribbon of a gift
that will never be given.

2.
You did not recognize in her your own smell. You did not call for help.
You did not scatter the soil that covers your body, add it to her toy box.
You did not leave her a single word to hold her like a balustrade.
 
3. 
The bitterness of death did not depart from any of the sweets I served, a wrapper fluttering slowly to the floor,
not like a body thudding into the earth, seeking to pierce the netherworld by virtue of its momentum.
The bitterness of death did not depart from any of the simple questions,
Which belly did I come out of, your daughter is asking at bedtime,
where is this belly, what is it holding now.
 
 
Your Daughter
 
1.
Her black eyes
remember how you went away and didn’t come back
and you left only the color of the road
in her pupils as a souvenir. 
 
2.
Behold, who is this that cometh up from the kindergarten,
laying down her drawings in which I am not drawn.
She scatters the grains of rice on the plate to create a thin lace.
And she does not give a single word away.
May the air between us not be filled even for a moment.
buffer zone.
  
3.
From the window you can see the playground
which is painted in primary colors,
colors simple and pretty,
so close to the house.
 
4.
Sometimes it seems as if closeness were possible,
as between two letters of a word
written with diacritical marks instead of vowels.
 
But only the frame
catches the slamming door
in its two hands.
The handle straightens like a blank line.
 
And the sole moment of truth
is between one step and another
when equilibrium
is a lie.
 

Your Husband

1.
If you cross his mind, I don’t know;
to me, his journals are as closed as a grave.
 
Every morning a ball of actions is hurled towards him.
He has no time but to catch it.
He has no labor but to return it to its orbit.
His rest breaks are as long as a body would remain in the air. 

2.
Two boxes in the bedroom.
Photos of the first wedding above photos of the second.
In one he bends toward me or toward you.
His large hand is binding.
 
3.
The baby’s first kick
didn’t excite him as a first kick.
His eyes lit up and went dark
like a silent siren blinking.
 
4.
Sometimes in the morning your name is spoken,
rushing our speech so as not to tread on you by accident.
Most of the time you are lying there, quiet,
a room that hasn’t been swept.

 
Your House
 
1.
In the sink dishes strike one another as if not drawn with the same flower.
Sometimes a dream covers itself in your shadow, but it seems like only the darkness
that comes after a day’s work.
One proud step and you are already lost
from the hand of the family that is gripping the balustrade,
and then, with no heaviness,
backing again into the room.
 
2.
No, maybe only the poem forgets.
Do not come in. Do not come and mar the clean taps in the house.
Do not give any nostalgia to the man whose life you made into a chimney,
and do not send ghosts into my pregnant stomach
about to give birth.
 
Do not cause damage; what is between you and me
will never be settled.
 
I am writing you from the hurt of the language of the second person
which doesn’t have a new fragrance to give.
Curse of Rachel and Leah burning on my tongue,
this curse of she who does not know which of them she is.
 

Your Victory
 
1.
They are not winning, the oil paints that the sun solders into a rainbow;
it is not winning, the ball that descends easily,
as if there were no rock behind it
rolling down the slope.
 
Only contiguity, no gaiety.
Only a tired woman,
extended as a prosthetic hand.
And the playground close to home
ridiculing her with its demands.
 
2.
I will not go on writing. I must get up
prepare a meal for the man who is returning home.
Pick up the little girl from kindergarten.
Buy her new clothes.
Coats, hats, double lining, scarves,
warm and buttoned things,
coverlets and more coverlets.

שירים לאישה מתה

שירים לאישה מתה

את     
 
1
כשעלית במעלית לא החזקת אותה בידיך.
כשהשתרעת על המיטה לא החזקת אותה בידיך.
כשפתחת את החלון והרוח נשבה, לא החזקת אותה בידיך.
צינה כזו יכלה לגרום שתצטנן.
כשלקחת את כדורי הטשטוש לא החזקת אותה בידיך.
כשנעמדת על האדן לא לקחת אותה בידיך.
 
היא שכבה במיטתה. מדי פעם השמיעה בכי מתוך שינה.
אנשים נאספו לנוד סביב שמיכתה,
לנוד כמו כל נדנדות ילדותה הנאספות כנגדה,
זוזו ילדים, תנו לה שתהיה ראשונה.
 
קומה אחרי קומה עברת.
חבל הטבור ריחף אחריך
כמו סרט של מתנה
שלעולם לא תינתן.
 
2
לא הכרת בה את ריח עצמך. לא קראת לעזרה.
לא פרעת את החול שכיסה את גופך להוסיף לארגז משחקה.
לא השארת לה מילה אחת לאחוז בה כמו מעקה.
 
3
לא סר מר המוות מכל סוכריה שאני מגישה, עטיפה מתעופפת לאט לרצפה,
לא כמו גוף מוטח בקרקע, מבקש להעמיק שאולה מכוח התנופה.
לא סר מר המוות מכל שאלה תמימה, מאיזו בטן יצאתי שהיא שואלת לפני השינה,
איפה הבטן הזו מה היא עכשיו מחזיקה

 



ילדתך
 
1
עיניה שחורות.
זוכרות שנסעת ולא חזרת
והשארת רק את צבע הכביש
באישוניה למזכרת.
 
2
הנה היא עולה מן הגן,
מניחה את הציורים שבהם איני מצוירת,
פורעת את גרגרי האורז היוצרים רקמה דקה על הצלחת.
ואינה מסגירה לי מילה אחת.
שלא יתמלא ולו לרגע האוויר העומד בינינו
כרצועת מגן.

3
מן החלון ניבט מגרש המשחקים
הצבוע צבעי בסיס.
צבעים פשוטים ויפים
סמוכים כל כך אל הבית.
 
4
לפעמים נדמה שהקרבה אפשרית
כמו בין שתי אותיות במילה
בכתיב חסר.
 
אבל רק המשקוף
אוסף בשתי ידיו את הדלת
בעת הטריקה
והידית מתיישרת כמו שורה ריקה
 
ורגע האמת היחיד הוא
בין פסיעה לפסיעה
כששיווי המשקל
הוא שקר. 
 
 
 בעלך
 
1
אם את עוברת בדעתו אינני יודעת,
מחברות יומניו סגורות בפני כקבר.
 
כל בוקר מוטח לעברו כדור המעשים.
אין לו פנאי אלא לתפוס,
אין לו מלאכה אלא להשיבו למסלולו.
מנוחותיו כאורך שהות גוף באוויר.
 
2
שתי הקופסאות בחדר השינה.
תמונות החתונה הראשונה מעל תמונות השנייה.
באחת הוא רוכן לקראתי או לקראתך,
ידו הגדולה כורכת.
 
3
בבעיטה הראשונה של הילד
לא התרגש כמו בבעיטה ראשונה.
הדליק את עיניו וכיבה
כמו סירנה שקטה מהבהבת.
 
4
יש בקרים מזדמן לנו לומר את שמך.
אנחנו מחישים בדיבורנו שלא לדרוך עליך בטעות.
רוב הזמן את שוכבת שם שקטה,
חדר שלא טואטא.


ביתך
 
1
בכיור כלים נחבטים זה בזה כאילו לא היו מצוירים אותה פריחה.
יש שחלום מתכסה בצילך, אך דומה שזה רק החושך
שאחרי יום עבודה.
צעד גא אחד וכבר את אבודה
מידי המשפחה שכמעט בלי מועקה
פוסעת אחורה אל תוך החדר.
  

2
לא כך. רק השיר אפשר שישכח.
אל תכנסי אל תבואי ואל תנגעי את נקיון הברזים בבית.
אל תתני געגוע באיש שעשית מחייו ארובה,
ואל תשלחי רפאים בבטני
ההרה כעת ללדת.
 
אל תזיקי, מה שבינך לביני
לא ייושב לעולם.
 
אני כותבת לך מעלבון לשונו של הגוף השני,
זה שאין לו דבר ריחני מחדש.
קללת רחל ולאה בוערת על לשוני,
קללת זו שאינה יודעת מי מהן היא.


נצחונך
 
1
לא מנצחים צבעי השמן שהשמש התיכה לקשת,
לא מנצח הכדור היורד קל
כאילו אין אחריו סלע הנגלל במדרון.
 
רק סמיכות, לא שמחה.
רק אישה עייפה
מושטת כיד תותבת.
והמגרש הקרוב לבית
לועג לה בפתרונו.



לא אמשיך לכתוב לך, עלי לקום.
להכין את ארוחת האיש השב הביתה
לקחת את הילדה הקטנה מהגן.
לקנות לה בגדים חדשים.
מעילים, כובעים, בטנה כפולה, צעיפים
דברים מחממים ונרכסים,
מכסים ועוד מכסים.
Orit Gidali

Orit Gidali

(Israël, 1974)

Landen

Ontdek andere dichters en gedichten uit Israël

Gedichten Dichters

Talen

Ontdek andere dichters en gedichten in het Hebreeuws

Gedichten Dichters
Close

שירים לאישה מתה

את     
 
1
כשעלית במעלית לא החזקת אותה בידיך.
כשהשתרעת על המיטה לא החזקת אותה בידיך.
כשפתחת את החלון והרוח נשבה, לא החזקת אותה בידיך.
צינה כזו יכלה לגרום שתצטנן.
כשלקחת את כדורי הטשטוש לא החזקת אותה בידיך.
כשנעמדת על האדן לא לקחת אותה בידיך.
 
היא שכבה במיטתה. מדי פעם השמיעה בכי מתוך שינה.
אנשים נאספו לנוד סביב שמיכתה,
לנוד כמו כל נדנדות ילדותה הנאספות כנגדה,
זוזו ילדים, תנו לה שתהיה ראשונה.
 
קומה אחרי קומה עברת.
חבל הטבור ריחף אחריך
כמו סרט של מתנה
שלעולם לא תינתן.
 
2
לא הכרת בה את ריח עצמך. לא קראת לעזרה.
לא פרעת את החול שכיסה את גופך להוסיף לארגז משחקה.
לא השארת לה מילה אחת לאחוז בה כמו מעקה.
 
3
לא סר מר המוות מכל סוכריה שאני מגישה, עטיפה מתעופפת לאט לרצפה,
לא כמו גוף מוטח בקרקע, מבקש להעמיק שאולה מכוח התנופה.
לא סר מר המוות מכל שאלה תמימה, מאיזו בטן יצאתי שהיא שואלת לפני השינה,
איפה הבטן הזו מה היא עכשיו מחזיקה

 



ילדתך
 
1
עיניה שחורות.
זוכרות שנסעת ולא חזרת
והשארת רק את צבע הכביש
באישוניה למזכרת.
 
2
הנה היא עולה מן הגן,
מניחה את הציורים שבהם איני מצוירת,
פורעת את גרגרי האורז היוצרים רקמה דקה על הצלחת.
ואינה מסגירה לי מילה אחת.
שלא יתמלא ולו לרגע האוויר העומד בינינו
כרצועת מגן.

3
מן החלון ניבט מגרש המשחקים
הצבוע צבעי בסיס.
צבעים פשוטים ויפים
סמוכים כל כך אל הבית.
 
4
לפעמים נדמה שהקרבה אפשרית
כמו בין שתי אותיות במילה
בכתיב חסר.
 
אבל רק המשקוף
אוסף בשתי ידיו את הדלת
בעת הטריקה
והידית מתיישרת כמו שורה ריקה
 
ורגע האמת היחיד הוא
בין פסיעה לפסיעה
כששיווי המשקל
הוא שקר. 
 
 
 בעלך
 
1
אם את עוברת בדעתו אינני יודעת,
מחברות יומניו סגורות בפני כקבר.
 
כל בוקר מוטח לעברו כדור המעשים.
אין לו פנאי אלא לתפוס,
אין לו מלאכה אלא להשיבו למסלולו.
מנוחותיו כאורך שהות גוף באוויר.
 
2
שתי הקופסאות בחדר השינה.
תמונות החתונה הראשונה מעל תמונות השנייה.
באחת הוא רוכן לקראתי או לקראתך,
ידו הגדולה כורכת.
 
3
בבעיטה הראשונה של הילד
לא התרגש כמו בבעיטה ראשונה.
הדליק את עיניו וכיבה
כמו סירנה שקטה מהבהבת.
 
4
יש בקרים מזדמן לנו לומר את שמך.
אנחנו מחישים בדיבורנו שלא לדרוך עליך בטעות.
רוב הזמן את שוכבת שם שקטה,
חדר שלא טואטא.


ביתך
 
1
בכיור כלים נחבטים זה בזה כאילו לא היו מצוירים אותה פריחה.
יש שחלום מתכסה בצילך, אך דומה שזה רק החושך
שאחרי יום עבודה.
צעד גא אחד וכבר את אבודה
מידי המשפחה שכמעט בלי מועקה
פוסעת אחורה אל תוך החדר.
  

2
לא כך. רק השיר אפשר שישכח.
אל תכנסי אל תבואי ואל תנגעי את נקיון הברזים בבית.
אל תתני געגוע באיש שעשית מחייו ארובה,
ואל תשלחי רפאים בבטני
ההרה כעת ללדת.
 
אל תזיקי, מה שבינך לביני
לא ייושב לעולם.
 
אני כותבת לך מעלבון לשונו של הגוף השני,
זה שאין לו דבר ריחני מחדש.
קללת רחל ולאה בוערת על לשוני,
קללת זו שאינה יודעת מי מהן היא.


נצחונך
 
1
לא מנצחים צבעי השמן שהשמש התיכה לקשת,
לא מנצח הכדור היורד קל
כאילו אין אחריו סלע הנגלל במדרון.
 
רק סמיכות, לא שמחה.
רק אישה עייפה
מושטת כיד תותבת.
והמגרש הקרוב לבית
לועג לה בפתרונו.



לא אמשיך לכתוב לך, עלי לקום.
להכין את ארוחת האיש השב הביתה
לקחת את הילדה הקטנה מהגן.
לקנות לה בגדים חדשים.
מעילים, כובעים, בטנה כפולה, צעיפים
דברים מחממים ונרכסים,
מכסים ועוד מכסים.

SONGS TO A DEAD WOMAN

You
 
1.
When you rose up in the elevator, you were not holding her in your arms.
When you stretched out in bed, you were not holding her in your arms.
When you opened the window, you were not holding her in your arms.
Such a chill could make you catch a cold.
When you took the dizziness pills, you were not holding her in your arms.
When you stood on the windowsill, you were not holding her in your arms.
 
She lies in bed, your daughter.  From time to time she cries out in her sleep.
People gather, bobbing their heads around her blanket,
bobbing like all her childhood see-saws, gathering against her.
Move over, children; let her go first.
 
You rose through floor after floor,
the umbilical cord adrift behind you
like the ribbon of a gift
that will never be given.

2.
You did not recognize in her your own smell. You did not call for help.
You did not scatter the soil that covers your body, add it to her toy box.
You did not leave her a single word to hold her like a balustrade.
 
3. 
The bitterness of death did not depart from any of the sweets I served, a wrapper fluttering slowly to the floor,
not like a body thudding into the earth, seeking to pierce the netherworld by virtue of its momentum.
The bitterness of death did not depart from any of the simple questions,
Which belly did I come out of, your daughter is asking at bedtime,
where is this belly, what is it holding now.
 
 
Your Daughter
 
1.
Her black eyes
remember how you went away and didn’t come back
and you left only the color of the road
in her pupils as a souvenir. 
 
2.
Behold, who is this that cometh up from the kindergarten,
laying down her drawings in which I am not drawn.
She scatters the grains of rice on the plate to create a thin lace.
And she does not give a single word away.
May the air between us not be filled even for a moment.
buffer zone.
  
3.
From the window you can see the playground
which is painted in primary colors,
colors simple and pretty,
so close to the house.
 
4.
Sometimes it seems as if closeness were possible,
as between two letters of a word
written with diacritical marks instead of vowels.
 
But only the frame
catches the slamming door
in its two hands.
The handle straightens like a blank line.
 
And the sole moment of truth
is between one step and another
when equilibrium
is a lie.
 

Your Husband

1.
If you cross his mind, I don’t know;
to me, his journals are as closed as a grave.
 
Every morning a ball of actions is hurled towards him.
He has no time but to catch it.
He has no labor but to return it to its orbit.
His rest breaks are as long as a body would remain in the air. 

2.
Two boxes in the bedroom.
Photos of the first wedding above photos of the second.
In one he bends toward me or toward you.
His large hand is binding.
 
3.
The baby’s first kick
didn’t excite him as a first kick.
His eyes lit up and went dark
like a silent siren blinking.
 
4.
Sometimes in the morning your name is spoken,
rushing our speech so as not to tread on you by accident.
Most of the time you are lying there, quiet,
a room that hasn’t been swept.

 
Your House
 
1.
In the sink dishes strike one another as if not drawn with the same flower.
Sometimes a dream covers itself in your shadow, but it seems like only the darkness
that comes after a day’s work.
One proud step and you are already lost
from the hand of the family that is gripping the balustrade,
and then, with no heaviness,
backing again into the room.
 
2.
No, maybe only the poem forgets.
Do not come in. Do not come and mar the clean taps in the house.
Do not give any nostalgia to the man whose life you made into a chimney,
and do not send ghosts into my pregnant stomach
about to give birth.
 
Do not cause damage; what is between you and me
will never be settled.
 
I am writing you from the hurt of the language of the second person
which doesn’t have a new fragrance to give.
Curse of Rachel and Leah burning on my tongue,
this curse of she who does not know which of them she is.
 

Your Victory
 
1.
They are not winning, the oil paints that the sun solders into a rainbow;
it is not winning, the ball that descends easily,
as if there were no rock behind it
rolling down the slope.
 
Only contiguity, no gaiety.
Only a tired woman,
extended as a prosthetic hand.
And the playground close to home
ridiculing her with its demands.
 
2.
I will not go on writing. I must get up
prepare a meal for the man who is returning home.
Pick up the little girl from kindergarten.
Buy her new clothes.
Coats, hats, double lining, scarves,
warm and buttoned things,
coverlets and more coverlets.
Sponsors
Gemeente Rotterdam
Nederlands Letterenfonds
Stichting Van Beuningen Peterich-fonds
Prins Bernhard cultuurfonds
Lira fonds
Versopolis
J.E. Jurriaanse
Gefinancierd door de Europese Unie
Elise Mathilde Fonds
Stichting Verzameling van Wijngaarden-Boot
Veerhuis
VDM
Partners
LantarenVenster – Verhalenhuis Belvédère